אתמול הילד הכריז רישמית כי הוא נכנס לגיל ההתבגרות. בשעה עשר בערב ביקשנו ממנו שילך לישון. הוא התחיל להתווכח: "מה פתאום, מחר חופש, לא נגיד לו מה לעשות".

עשר עשר. עשר בערב, גיל עשר, היום מתבגרים מהר מידי, או שתמיד זה היה ככה אבל הדחקנו את המחשבה. אני לא זוכר מתי אני נעמדתי על קופסה וצרחתי בקול – לא תגידו לי מה לעשות, אני עצמאי, אני מחליט לעצמי. אבל את היום הזה אני לא אשכח.

אז הוא רוצה להיות עצמאי ואנחנו צריכים להכנס לנוהל גיל ההתבגרות. אוףףףף

וחוץ מזה הוא גאון. טוב, הוא הבן של האבא שלו, וגם אובחן כגאון, וגם פתר היום את הקוביה ההונגרית בחצי שעה.

אני לא יודע מאיפה שאב את המוטיבציה לפתור אותה. בדרך כלל הוא כל כך עצלן, כל פעם שצריך להתמודד עם משהו קשה, הוא מחליק למשהו קל שכולם מתפעלים כמה הוא מוצלח. אני מכיר את התרגילים האלו בעל פה – הוא עוד לא למד את מה שכבר מזמן מזמן שכחתי.

האם סופו יהיה כמוני? אבא לילד בגיל ההתבגרות, אחד עם המון פוטנציאל לא ממומש עם הרבה תסכולים מצד אחד ומצד שני, קצת נינוחות שבעצם כיף לי בחיים ושבלילה כותב בלוג על הילד בגיל ההתבגרות?

פוסט פתיחה שיכול גם להיות "עמוד אודות" אבל על העמוד הזה אוותר בשלב זה.