משונה, לא חשבתי שהשינויים האלו יבואו כל כך מהר, אבל הם מגיעים, וזה הופך להיות מרגיז מרגע לרגע. הוא כאילו צימח לעצמו יד חדשה ומנסה כל פעם לנסות ולעשות איתה דברים חדשים. פעם אחת הוא עושה דווקא, פעם שניה מרגיז. נדמה לי שגיל ההתבגרות הזה, הולך להיות מעצבן במיוחד והוא רק התחיל אותו. אי אפשר לדעת מתי יסיים.

בכל מקרה, כבר אין שום ספק שהוא מתבגר. כל אינטראקציה איתו מלווה בוויכוח. הוא מנסה אותנו, מנסה לקבוע גבולות חדשים על כל צעד ושעל. הוא לא טיפש הממזר הקטן והוא רותם את האינטלקט העצום שלו לעניין. יודע למרוח מצד אחד, מצד שני יודע ללחוץ ובמקרי הצורך שולף אירועים מתוך הזיכרון. מי בכלל יכול להתמודד עם הזיכרון הפינומנלי שלו. זה כמעט בלתי אפשרי.
אז אנחנו סוחבים, צוחקים ובמקרה הצורך גם מגיבים חזק. עונש!@!

הבעיה היא שאני החוליה החלשה. כשהוא מתחיל לצווח, ואני יודע שזו מניפולציה ובכל זאת, אני לא מצליח להתגבר על העצב שלו. מוותר לו. אלא מה. והוא מסמן לעצמו עוד וי קטן, כיבוש שטחים ואחריות.

רק שיהיה מאושר בחיי.

אתמול הילד הכריז רישמית כי הוא נכנס לגיל ההתבגרות. בשעה עשר בערב ביקשנו ממנו שילך לישון. הוא התחיל להתווכח: "מה פתאום, מחר חופש, לא נגיד לו מה לעשות".

עשר עשר. עשר בערב, גיל עשר, היום מתבגרים מהר מידי, או שתמיד זה היה ככה אבל הדחקנו את המחשבה. אני לא זוכר מתי אני נעמדתי על קופסה וצרחתי בקול – לא תגידו לי מה לעשות, אני עצמאי, אני מחליט לעצמי. אבל את היום הזה אני לא אשכח.

אז הוא רוצה להיות עצמאי ואנחנו צריכים להכנס לנוהל גיל ההתבגרות. אוףףףף

וחוץ מזה הוא גאון. טוב, הוא הבן של האבא שלו, וגם אובחן כגאון, וגם פתר היום את הקוביה ההונגרית בחצי שעה.

אני לא יודע מאיפה שאב את המוטיבציה לפתור אותה. בדרך כלל הוא כל כך עצלן, כל פעם שצריך להתמודד עם משהו קשה, הוא מחליק למשהו קל שכולם מתפעלים כמה הוא מוצלח. אני מכיר את התרגילים האלו בעל פה – הוא עוד לא למד את מה שכבר מזמן מזמן שכחתי.

האם סופו יהיה כמוני? אבא לילד בגיל ההתבגרות, אחד עם המון פוטנציאל לא ממומש עם הרבה תסכולים מצד אחד ומצד שני, קצת נינוחות שבעצם כיף לי בחיים ושבלילה כותב בלוג על הילד בגיל ההתבגרות?

פוסט פתיחה שיכול גם להיות "עמוד אודות" אבל על העמוד הזה אוותר בשלב זה.